בית הבשר גינדי בע"מ נ' יניב

החלטה

בפני בקשה לדחיית התביעה על הסף בטענת חוסר סמכות עניינית ולחילופין העברת לבירור בבית הדין לעבודה.

העובדות

המשיבה הינה חברה העוסקת ביצור, שיווק והפצת מוצרי בשר. המבקש עמד בקשר מסחרי עם המשיבה ועסק במכירת מוצריה.

בתמצית, לטענת המשיבה בכתב התביעה, המבקש היה סוכן עצמאי אשר כנגד מכירת מוצרי המשיבה היה זכאי לעמלות ממחזורי המכירה. עמלות אלו הועמדו במועדים הרלוונטיים לתביעה זו, על 5% + מע"מ ממחזור המכירות.

בתחילת 2011 בקש המבקש מהמשיבה לקבל מקדמות על חשבון העמלות אשר יעמדו לזכותו במהלך 2011, המשיבה נעתרה לבקשתו ובחודשים ינואר - אוגוסט 2011 שילמה לו מדי חודש מקדמות בשיעור של 20,000 ₪ + מע"מ כל חודש. במהלך חודשים אלו הסתבר למשיבה כי מחזורי המכירות בגינם זכאי המבקש לעמלות נמוכים ואינם מגיעים להיקף המקדמות. לפי תחשיבי המשיבה קבל המבקש ב- 8 החודשים הראשונים של 2011 מקדמות בסך של 160,000 ₪ + מע"מ בעוד שמחזורי המכירות זיכו אותו בעמלות בשיעור 143,542 ₪ + מע"מ בלבד. המבקש סירב לערוך התחשבנות מול המשיבה ולפיכך עותרת המשיבה בתביעה זו לחיוב המבקש בהפרש שבין המקדמות שקבל לעמלות המגיעות לו בפועל, הפרש המסתכם בסך של 16,458 ₪ + מע"מ.

בכתב ההגנה, טוען המבקש כי בינו לבין המשיבה התקיימו יחסי עובד-מעביד והוא הועסק כאיש מכירות של המשיבה מאז יוני 2000. במהלך 2009 החלה המשיבה להצר את צעדיו על דרך צמצום העמלות שלהן היה זכאי וגריעת לקוחות. בתחילת 2011, טוען המבקש, הוקטן שיעור העמלות המשולם לו באופן חד צדדי ובלא הסכמתו והועמד על 5% מהיקף המכירות החדשי עד 400,000 ₪ ו- 2.5% מהיקף המכירות החדשי העולה על סכום זה. עוד החליטה המשיבה חד צדדית, לפי הנטען, לשלם למבקש מקדמות בסך של 20,000 ₪ + מע"מ לחדש, סכום הנמוך משיעור העמלות ששולם לו לפני כן.

בתחילת אוקטובר 2010, הודיעה לו המשיבה כי מאחר והיקף העמלות המגיע לו בגין החדשים ינואר – אוגוסט 2008 קטן מהיקף המקדמות שקבל, אין לו זכות לעמלות כלשהן בגין ספטמבר 2009. המבקש סירב לקבל הודעה זו ונוכח סירובו הודיעה המשיבה על הפסקת ההתקשרות ביניהם.

בנסיבות אלו, טוען המבקש שיש לראות בהתקשרותו עם המשיבה כהתקשרות שבין עובד למעביד ואת הפסקת ההתקשרות כפיטורים. בגין התקשרות זו חייבת המשיבה למבקש את תשלום זכויותיו כעובד, זכויות בגינן הוגשה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב תביעה לתשלום 750,000 ₪, אשר עודנה תלויה ועומדת. עוד טוען המבקש כי שכרו הממוצע בשנת 2010 עמד על 29,155 ₪ (לא כולל מע"מ), יש לחשב את שכרו בגין 2011 על בסיס זהה ומכאן שלא זו בלבד שאין המשיבה זכאית להשבה כלשהי, אלא שהיא נותרה חייבת לו את ההפרש בין השכר ששילמה לשכר המגיע בפועל ולמצער – עומדת לו הזכות לקזז את הסכומים המגיעים למשיבה מחובותיה כלפיו.

הבקשה לסילוק התביעה על הסף

בד בבד עם הגשת כתב ההגנה, הוגשה על ידי המבקש עתירה זו לסילוק התביעה על הסף.

לטענת המבקש, בינו לבין המשיבה התקיימו יחסי עובד – מעביד כאשר המבקש מועסק כאיש מכירות של המשיבה. המבקש מאשר כי התמורה שולמה לו כעמלות מכירה וכנגד חשבוניות מס, אך טוען כי התקיימו כל הסממנים אשר נקבעו בפסיקה שלפיהם יש לראותו כעובד המשיבה. המבקש חוזר על טענותיו בכתב ההגנה באשר לנסיבות השינויים החד צדדים אשר הכתיבה המשיבה בתשלום העמלות המגיעות לו והפסקת ההתקשרות בין הצדדים. כאשר סירבה המשיבה להיעתר לדרישותיו להכרה בו כעובד המשיבה ולשלם לו את הזכויות הסוציאליות המגיעות לו כעובד, הוגשה על ידו תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. לטענת המבקש, המחלוקת נשוא תביעה זו נוגעת לשכר עבודתו, ניכויים וקיזוזים שנעשו משכר זה. לשיטתו, בינו לבין המשיבה התקיימו יחסי עובד מעביד ולבטח יש מחלוקת ממשית לעניין זה, מחלוקת שלפי הדין נתונה לבית הדין לעבודה הסמכות הייחודית לדון בה.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענת המשיבה, אין כל בסיס לטענה בדבר קיום יחסי עובד מעביד בינה לבין המבקש ועל כל פנים, עילת התביעה דנא איננה קשורה כלל ליחסים אלו. עילת התביעה נובעת מהסכם אליו הגיעו הצדדים לתשלום מקדמה על חשבון עמלות המגיעות למבקש וזכותה של המבקשת להשבת חלק מהמקדמה ששולמה נוכח אי עמידת המבקש בהיקף המכירות שסוכמו. לפיכך, טוענת המשיבה, עילת התביעה איננה קשורה כלל ליחסי העובד – מעביד הנטענים וממילא שהסמכות לדון בתביעה נתונה לבתי המשפט האזרחיים.

דיון

סמכותם של בתי הדין לעבודה מוגדרת בסעיף 24 (א) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן: "החוק") והסעיף הרלוונטי לענייננו הינו סעיף 24 (א) (1) בחוק, לפיו לבית הדין האזורי לעבודה סמכות ייחודית לדון "בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]".

הוראה זו בחוק מציבה מבחן כפול לקביעת הסמכות העניינית. ראשית יש לבחון אם בין הצדדים מתקיימים יחסי עובד – מעביד אך אפילו מתקיימים כאלו יחסים, לא די בכך ויש לבחון אם מדובר בתביעה אשר עילתה ביחסי עובד – מעביד.

לטענת המבקש, נסיבות התקשרותו עם המשיבה מצביעים על כך שבינו לבין המשיבה התקיימו יחסי עובד מעביד. לטענת המשיבה לטענות אלו אין כל בסיס.

בבחינת מחלוקת זו יש לזכור כי לצורך הכרעה בשאלת הסמכות העניינית אין כל צורך לקבוע קטגורית אם התקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים אם לאו. החוק קובע במפורש כי גם בשאלה זו יכריע בית הדין לעבודה, אותו גוף מקצועי לו הכלים הטובים ביותר לבחון מחלוקת זו. לשם הכרעה במחלוקת לעניין הסמכות, כל שיש לבחון הוא באם יש מחלוקת כנה בעניין זה וככל שקיימת, הרי שדי בכך לצורך התקיימות התנאי הראשון לשם הקניית הסמכות לבית הדין לעבודה (ע"ע 321/75 שרות ארצי להדברה בע"מ נ' דוד בוחבוט פ"ד ל(1) 381).

הנטל להוכיח את התקיימות תנאי זה רובץ לפתחו של המבקש, הוא זה הכופר בסמכותו של בית המשפט. לשם עמידה בנטל, חובה על המבקש להצביע על אותם סממנים המקיימים, לשיטתו, את המבחנים אשר נקבעו בפסיקה.

המבחן העיקרי לבחינת קיומם של יחסי עובד-מעביד הוא ה"מבחן המעורב" אשר המרכיב הדומיננטי בו הוא "מבחן ההשתלבות" ולצידו מבחני משנה נוספים כגון מבחן הקשר האישי, כפיפות או פיקוח על ביצוע העבודה,הסכמת הצדדים, צורת תשלום התמורה, הימשכות הקשר, בלעדיות, ביצוע העבודה באופן אישי וכד'.